להוציא אירוח חינמי במול ים, ארוחת שאריות היא הארוחה המושלמת מבחינתי. לא יודעת אם מדובר ברגשות אשם על כמויות האוכל האדירות שאנחנו זורקים לפח מדי שבוע, או שמא אלה סממנים של דור שלישי לשואה שנותנים בי אותותיהם (שהם גם סוג של רגשות אשם – ברוכים הבאים לקיום הפולני) – כך או כך, ארוחת שאריות מוצלחת, שמנצלת זנבות של כל מיני פרודוקטים עושה לי טוב על הלב.
ארוחת בוקר מאוזנת? זה לחלשים. אנשים אמיתיים צריכים סוכר על הבוקר. באמת, קראתי פעם מחקר שהתפרסם בעניין איפשהו ברשת, מה שבטוח עושה את זה נכון. בימים כתיקונם אני מסתפקת בעוגיה קטנה ליד הקפה של הבוקר, וכך כולם יוצאים נשכרים: המוח שמשווע למשהו מתוק, ורגשות האשם שמשוועים לתפריט של 1200 קלוריות ביום (אבל נאלצים להתמודד עם תפריט של מתאגרף).
אז הינה תובנה שגירדתי בימים האחרונים: אסור להתעטש מול המאוורר. זה נגמר רע. רגע, חכו, יש לי עוד אחת: אל תנסו לדפוק עם היד על לינגוויני יבש שהעמדתם כמו גדר קוצים כדי לנסות לשבור אותו. זה כואב. ואחרון חביב: אם אתם יודעים שכולם, אבל כ-ו-ל-ם מסביבכם בדיאטה, אל תאפו קיש לוריין. סתם כי אז תשמינו לבד, לא חבל?
לא יודעת מה איתכם, אבל השקט שלי מתחבא בבית. ואם להיות יותר ספציפיים הוא גר במטבח. לבשל או לאפות משהו, גם אם קטן ופשוט, שעושה טעים בבטן וטוב על הלב משמח אותי יותר משמנומס להודות. אפילו כשאין זמן להתעסק עם אוכל, וכשמבחינת לו"ז באמת עדיף היה להסתפק בחביתה – אני לא מתאפקת וגונבת מדי פעם כמה דקות של התעסקות קולינרית.
לפעמים דברים טובים צומחים מסיטואציות ממש לא צפויות. נניח, למשל, שבעלך האהוב נהג לטוס הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, ונניח ששנאת את זה. נאמר שחשבת כל מיני דברים לא כל כך נחמדים על האנשים שמכריחים את רועי להיעדר כל כך הרבה, וגם כמויות (מכובדות) של מתנות לא כל כך הפיסו את דעתך.
בשבוע שעבר גיליתי את האספרסו. הצתה מאוחרת, אני יודעת, אבל עדיף בגיל 31 מאשר לעולם לא. כנראה שרק עכשיו הייתי באמת בשלה לזה. לזכותי יאמר, שהמפגש הראשון שלי עם הזהב השחור היה מאכזב, בלשון המעטה. אי שם בגיל 20, אחותי הגדולה מכולם פירגנה לי קפיצה של אחרי צבא ללונדון.
נחמה מגיעה בכל מיני צורות. לפעמים היא מקופלת בשקית מרשרשת של זארה. לפעמים היא סרוחה על הספה באחר צהריים ארוך ומענג של בהייה בטלוויזיה. לפעמים היא מחייכת יחד עם רועי כשהוא חוזר הביתה. לפעמים היא קופצת עלי בדלת, עם שלוש אחיינות מתוקות שצועקות "דודוש!", ושואלות אם הבאתי מסטיק.
ביום שישי החלטתי על דיאטה. זו הייתה החלטה נחושה, ואי אפשר היה להזיז אותי ממנה בסנטימטר. "מעכשיו רק סלט קטן בצהריים וסלט יותר קטן בערב" הודעתי לי, בעודי בוהה בעצב בבגד הים שרכשתי בזמנים רזים יותר. ביום שבת אפיתי את העוגה שלכבודה נתכנסנו כאן היום. אף פעם לא הייתי חזקה במיוחד בהחלטות נחושות.
נו, אז איך עבר עליכם החג? גם אתם דילגתם מארוחה משפחתית כבדה אחת לעל האש מפוצץ אחר? גם אתם לא הצלחתם לסגור את הכפתור האחרון בג'ינס בתום שבוע של מצות, קניידלעך ורוקנרול? גם אתם נשבעתם כל ערב שמחר לא תאכלו כלום, ואז התעוררתם אל שולחן ערוך אצל הדודה מרעננה? גם אתם אמרתם שאתם לא יכולים אפילו לחשוב על אוכל אבל לא הפסקתם לפנטז על לחם?
