נחמה מגיעה בכל מיני צורות. לפעמים היא מקופלת בשקית מרשרשת של זארה. לפעמים היא סרוחה על הספה באחר צהריים ארוך ומענג של בהייה בטלוויזיה. לפעמים היא מחייכת יחד עם רועי כשהוא חוזר הביתה. לפעמים היא קופצת עלי בדלת, עם שלוש אחיינות מתוקות שצועקות "דודוש!", ושואלות אם הבאתי מסטיק.
ביום שישי החלטתי על דיאטה. זו הייתה החלטה נחושה, ואי אפשר היה להזיז אותי ממנה בסנטימטר. "מעכשיו רק סלט קטן בצהריים וסלט יותר קטן בערב" הודעתי לי, בעודי בוהה בעצב בבגד הים שרכשתי בזמנים רזים יותר. ביום שבת אפיתי את העוגה שלכבודה נתכנסנו כאן היום. אף פעם לא הייתי חזקה במיוחד בהחלטות נחושות.
נו, אז איך עבר עליכם החג? גם אתם דילגתם מארוחה משפחתית כבדה אחת לעל האש מפוצץ אחר? גם אתם לא הצלחתם לסגור את הכפתור האחרון בג'ינס בתום שבוע של מצות, קניידלעך ורוקנרול? גם אתם נשבעתם כל ערב שמחר לא תאכלו כלום, ואז התעוררתם אל שולחן ערוך אצל הדודה מרעננה? גם אתם אמרתם שאתם לא יכולים אפילו לחשוב על אוכל אבל לא הפסקתם לפנטז על לחם?
זוכרים כשהיינו בבית הספר, והמצות בסופר אותתו שחג החירות מתקרב, ואיתו שבועיים ארוכים של חופש? אז מסתבר ש-12 שנות התניה עושות את שלהן. כי למרות שהימים שביליתי על ספסל הלימודים הם מזמן זיכרון (ממש) רחוק, עדיין כשאביב מגיע ופסח בא, נדמה לי שיחד איתם מגיעה גם חופשה.
לכל אחד יש חלום. מרתין לותר קינג, למשל, שאף לשוויון זכויות בין שחורים ללבנים. רועי, שיבדל לחיים ארוכים, רוצה לחזור לצנוח. אמא של רועי, חולמת שהבן שלה יפסיק כבר עם השטויות. ואני רוצה לבשל פעם ספר בישול שלם. כלומר, לא את הספר עצמו, אלא כל אחד מהמתכונים שמופיעים בו. Cover to cover כמו שאומרים הגויים.
מה אתם עושים כשאתם ניצבים בפני משימה מורכבת, מעיקה וכבדת משקל? אתם שייכים לסוג שמסתער על הפרוייקט בעיניים רושפות ומתקתק את העסק עם סכין בין השיניים, או לסוג שמזיז בעדינות את הפרוייקט לצד השני של השולחן, ונשבע שבטוח מחר, מקסימום מחרתיים, גג אחרי החגים – תגיעו אליו? לקרוא את ההמשך
היו היה פעם זוג פולני צעיר שנסע לטייל במזרח. בניגוד למה שהייתם מצפים מזוג איסטניסטים, חובבי היגיינה וקוטרים, הזוג לא נרתע מלאכול בכל מיני חורים, שבהם עכברים נמנו על צוות המסעדה הקבוע. ככל שהזמן חלף וכאב הבטן המסורתי שכולם אמורים לחטוף בהודו לא הגיע, הזוג הפך אמיץ יותר ויותר.
כמו שכולם יודעים, משנכנס אדר מרבים באכילת אוזני המן. בדרך כלל זו מצווה שאני מקפידה עליה באדיקות יתרה. אוזני המן במילוי פרג (רק פרג ושום דבר מלבד פרג – so help me god) הן לגמרי בטופ 3 של העוגיות האהובות עלי, ביחד עם עוגיות שיבולת שועל ועוגיות מרוקאיות פושטיות שקונים בסופר או בתפזורת בקונדיטוריות הלא במיוחד מובחרות.
כמו על תליית מנורה במטבח או תליית תמונות בחדר, כמו על ניקוי החלונות בסלון, כמו על סידורי החתונה – כך גם על הכנסת דגים לתפריט הביתי אני החלטתי, ורועי ביצע. "בוא נכין סביצ'ה" הצעתי פעם ממקום מושבי על הספה, "זה הכי קליל". בסצינה הבאה רועי עומד במטבח, קוצץ ירקות ופורס דג במרץ. אני? עדיין על הספה, תודה ששאלתם.
נכון החורף הזה מרגיש כמו החורף הכי ארוך שהיה כאן אי פעם? כל כך מעט יתרונות יש בארץ הקודש. מיעוט המחצבים, השכנים הלא ידידותיים, הילידים הלא מנומסים, המחירים של חטיפי פסק זמן – כולם הופכים את ישראל ללוקיישן לא הכי אטרקטיבי להעביר בו את ה-70-80 שנה שפירגנו לנו על הפלנטה. ובחורף הארוך- ארוך הזה, אחד הפלוסים הבודדים שיש למזרח התיכון להציע, דהיינו השמש, הופקע מאיתנו באופן שערורייתי. מזל שאת השוקו בשקית אף אחד לא יכול לקחת לנו.
